מקום משלך

את מכירה את הרגע הזה שיש לך פתאום עשר דקות פנויות, הילדים משחקים בשקט רגע קסום שקורה רק בכוכב אחר, אבל נניח, יש הפסקת קפה קצרה, או שאת מחכה שהמים ירתחו לפסטה. עשר דקות זה כל מה שאת צריכה כדי לתרגל ציור קטן קו או כתם, אבל כדי שזה יקרה בפועל, את חייבת לעקוף את מכשול ה"הכנות" שמרגיש כמו הרכבת רהיט איקאה.

למנוע את "טרחת ההקמה והקיפול" – למה אנחנו לא מציירות

דמייני: את חושקת בציור מהיר בעיפרון. אבל כדי להתחיל, את צריכה:

לחפש את בלוק הציור ש"זרקת" מאחורי ספר מתכונים שמעולם לא פתחת.

למצוא את הקלמר עם העפרונות והמחדד אחרי שמישהו, השתמש בהם לשיעורי בית.

לפנות מקום על השולחן המטונף כי מישהו, שכח לנקות אחרי ארוחת הבוקר.

לדאוג שאף אחד לא יגע בציוד שלך עד שתחזרי כי הרי אם תשאירי את זה, סביר שמישהו יגע, יזרוק, ילכלך….

אז כשאת סוף סוף מתיישבת לצייר ובסוף לקפלת כדי לפנות מקום, כי 'החיים', יוצר התנגדות פנימית עצומה. ההתנגדות הזו, היא מה שמונע ממך לצייר בכל הזדמנות. את פשוט מוותרת על הזמן שעומד לרשותך, וצופה בסרטון עם חתולים.

הפתרון: מקום אישי קבוע, מקום משלך, מקום ליצירתיות שלך 
כאן בלוק הציור, עפרונות וצבעים ממתינים לך מוכנים לשימוש. אין חיפוש, אין פינוי, אין קיפול, ואין מריבות על מי השתמש במחדד. את רק ניגשת, ומציירת. הנגישות הופכת את הפעולה לחלק טבעי מהיום שלך.

לחזק את הרגל הציור היומי כי ציור זה כמו שריר

כדי ללמוד לצייר ולהשתפר, נדרשת עקביות. בנוסף לחוג ציור שבועי, יש חשיבות רבה לתרגול יומי, גם אם הוא קצר וממוקד. מקום קבוע משדרת למוח שלך שציור הוא הרגל, לא אירוע מיוחד שצריך 'להתלבש' אליו.

הכוונה ברורה: בכל פעם שאת רואה את המקום שלך, המוח מקבל רמז: "עכשיו הזמן להתחבר לעצמי". זה פועל כמעט כמו קסם, ומעלה את הסיכוי שתציירי יותר.

מינימום מאמץ: כשהציוד פרוש מולך מזמין ומוכן, את יכולה לצייר אפילו שרבוט של שלוש דקות זו כבר הצלחה אדירה, כי נגעת, עשית, פעלת. וכשאת פותחת לעצמך את האפשרות הזאת, נכנסות לשם הזדמנות יוצאת דופן.

הקסם של מקום משלך הוא ביכולת שלה להפוך את ה"צריך לתרגל" שמרגיש כמו מטלה, ל-משתוקקת לגשת ולצייר, שזו כבר מתנה.