החיים, על כל גווניהם, מביאים עמם אתגרים ומשברים. עבור ילדים במיוחד: אירועים כמו חרם, גירושין של ההורים, הולדת אח או אחות חדשים, או אפילו מעבר דירה, עלולים להיתפס כאירועים טראומטיים המותירים צלקת רגשית עמוקה.
חקירה אקדמית איכותנית, שצמחה בזמן עבודתי ארוכת השנים במערכת החינוך, הצביעה על תופעה מדאיגה: ילדים וילדות רבים עם צרכים מיוחדים זמניים נופלים בין הכיסאות. אלו הם ילדים שאינם עונים להגדרות הפורמליות של "ילדים עם צרכים מיוחדים" ולכן אינם זוכים לאבחון ותמיכה מתאימים, ובכל זאת יש להם צורך מיוחד – זמני, אך דחוף – שעלול להפוך לקבוע ומכאיב אם לא יקבל מענה.
כפתיח למחקר האקדמי נתתי להם את הכינוי "ילדי אמצע". ילדים שאינם מוכרים כילדים עם צרכים מיוחדים מחד, אך עדין הם ילדים עם צורך ספציפי נקודתי עכשוי, לכן הם נשארים באמצע, דייהנו 'ילדי אמצע'.

הכאב הבלתי מטופל של 'ילדי האמצע' הוא קריאה לפעולה. מתוך ההבנה שמשברים אלו משאירים חותם בזיכרון התאי והנפשי, פיתחתי מערך מקיף שמטרתו מתן מענה לבעיות אלה הן בקרב הילדים והן בקרב ההורים. חקירה מעמיקה זו, על בסיס מחקר אקדמי אכותני, הובילה לפיתוחו של מודל ייחודי – "המודל הממוריאלי". זהו מודל המשלב זיכרון (Memory) וחוויה מענגת או טראומתית, משברית או מהנה, ונותן להן מענה מצמיח דרך כלי היצירה והציור. המודל שהחל כמענה לצורך ייחודי התרחב והפך לכלי רב עוצמה ללימוד ציור עבור ילדים בכלל ועל בספקטרום האוטיסטי בפרט  ומבוגרים, ובעיקר התפתח למענה ייחודי עבור חוג ציור לנשים במובן הרחב של הרעיון.